3 אוקטובר 2010
וישמן ישורון ויבעט
ישורון ששמן במאמר זה הינם ציבורים גדולים במדינת ישראל והניבעט הינם חברי ובני התנועה הקיבוצית. נפנה הקורא לקישור בתחתית המאמר אשר פורסם בדה-מרקר מיום 01.10.10 הדן בסוגיה ובשאלה, האם ישנה חזקה חוקית לקיבוצניקים על אדמות עליהן הינם יושבים, מעבדים חיים ומתים עליהן, גם עבורנו כולנו.
החוק הוא חוק תקין כל זמן שעוקב אחר הצדק ומשלא עושה כך יש להלחם בו עד חורמה-דמוקרטית ולשנותו ברוח מדינת החוק ויסודות הצדק. החוק אינו תורה מסיני, הוא ניקבע בידי בני אנוש המונעים מאינטרסים שונים היפים לזמן ומקום מסוים ומכאן שהחוק הוא בר שינוי. באם החוק מפקיר אנשים עמלים שכל חייהם נאבקו לשמור את אדמות הלאום בידים יהודיות תוך שרבים מהם עבדו ועובדים 'מצאת החמה ועד צאת הנשמה' יום יום, חודש חודש, שנה ושנים ארוכות, עשרות רבות מהן, ללא לאות ומתוך אמונה בצורך הקיבוצי והלאומי, הרי שחובה עלינו לפשפש בקרבי חוקינו ולתקנם.
הנה עוד הוכחה מדוע זה "שילטון החוק" הוא פסול בראית הלאום הדמוקרטי, באשר במדינת הלאום אך 'מדינת החוק' היא שבידה להרחיק שרלטנים דורשי טובת עצמם המחצרצים את מנטרת "שילטון החוק" המיועד אך לשמר שלטונם על התמימים אשר עדיין מאמינים בכנות כוונותיהם של אותם צבועים.
אך קודם כל ניפנה למס השפתים שעלינו להעלות על מזבח "התקינות הפוליטית". גם בין הקיבוצניקים ישנם שרלטנים אשר טובתם האישית, העשיה לביתם במסגרת הקיבוצית, עולה בעיני רוחם על טובת המדינה וכך עמלים באמצעים שונים לנכס לעצמם את שלא מגיע להם בדין. מאידך-גיסא, האם אין בכך דפוס התנהגות אנושית נורמטיבית אשר אנו היסכנו עמו כנורמה ציבורית? יתרה מזאת, חלקם של השרלטנים הקיבוצניקים בטל בשישים (ריבוא) לעומת חלקם של אלו בסקטור העירוני. ומכאן מדוע זה דורשים אנו אמות מידה שונות מבני הקיבוצים?
מה עוד שפני הדברים שונים בעיקרם כאשר מדובר בקיבוצים אשר 'תמימותם הלאומית' (החיובית בעיקרה), תמיד עמדה מעל מיומנותם המסחרית. אדמות מרבית הקיבוצים ניקנו בכסף מלא על ידם ובעזרת תורמים עבורם עוד בימי טרום המדינה. עם היכון מוסדות המדינה היסכימו הקיבוצים (בתמימותם וממלכתיותם), להעביר את האדמות שגאלו והיגירו זעתם ודמם עליהן לרשות המדינה ('קרן קיימת לישראל' של אז שקדמה ל'מנהל מקרקעי ישראל') וזאת ללא תמורה.
יתרה מזאת, הם היסכימו כי האדמה שגאלו לא תרשם על שמם אלא תחת חוזה חכירה לזמן קצוב המונה עשורים בודדים. כעת משבגרו וזקנו ומתקשים לעבד את האדמה באה המדינה ואומרת להם אתם את שלכם עשיתם כעת אינכם ברי זכויות כאן יותר, היכבדו ושבו ומותו בשקט. האדמה שלנו היא ואנו כבר נידאג לתיתה לנדל"ניסטים מניבים, כראות עינינו. משהו בסגנון "הכושי עשה שלו... וגו'"
למעשה הופכת המדינה את חברי הקיבוצים לפליטים במדינתם באשר אינה מכירה בחזקתם על האדמה שעיבדו אותה ואשר בתמימותם וויתרו עליה למען צורכי הלאום, אלא שהלאום הוא שבגד בם. חשוב לציין כי אדם עירוני הרוכש את ביתו רשאי וזכאי למכרו כראות עיניו, אך לא הקיבוצניקים אשר חוקי מדינת ישראל מנשלים אותם מבעלות על הקרקע עליה ישבו, עיבדו, שמרו ומתו על הגנתה משך עשורים ארוכים.
נכון בעיתות מצוקה הועדפו הקיבוצים והמושבים על פני "בעל חנות הכפתורים" ברחוב הרצל בת-אביב. וכי היה עלינו לנהוג אחרת? האם מוכר הסידקית מתל-אביב הרים תרומתו לבנין מדינת ישראל והחזון הציוני כאותו קיבוץ ספר (וחלקם הגדול של הקיבוצים שככנו בספר של אותם הזמנים ועד ימינו אלה) וזאת מבלי לזלזל בתרומתו של כל יהודי לבנין מדינת ישראל. אך יש שתרמו יותר, הרבה יותר, ויש שתרמו פחות, הרבה פחות. חברי הקיבוצים והמושבים היו בין התורמים הכבדים לבנין החזון הציוני.
נוהגים להשוות את מסכני העירה בית שאן שעבדו למחיתם, רחמנא-ליצלן, בקיבוצי הסביבה "העשירים והשבעים" עם "בריכות השחיה" הבזויות והצמחיה הנאה המטופחת, המרעימה ו"מנקרת העינים" שלהם. וראו היכן אלו והיכן אלו כיום. זהו המדד האמיתי, זוהי התגובה לכל המלעיזים. זקנתם של רבים מדי מחברי הקיבוצים הינה עלובה ומעליבה בעוד שבני ערי ועיירות הסביבה חיים חייהם בהשקט ובבטחה תחת מטריית תגמולי הפנסיה הממשלתית שחברי הקיבוצים יכולים אך לחלום עליהם.
מהו המסר שאנו מנסים להעביר לדורות הבאים? כי טוב היות האדם נדל"ניסט וטפיל חברתי, מהיות האדם בארצנו תורם לבנין הארץ ולרווחת כלל הציבור? זהו המסר שאנו שואפים להנחיל לדורות הבאים? האם טוב היות האדם כוכב ריאליטי, סוחר בורסה ונדל"ן, יחצ"ן וסלבריטי, דוגמנית וידוענית אלו הם המודלים החינוכים והאידאולוגים שלנו?
ממש מתחת לאפנו נאבקים לקיומם לעת זיקנה אנשים נאמנים ללאום היהודי, לציונות ולבנין הארץ, במערכת משפט מתאנפת וחלולה, בבירוקרטיה חסרת לב ומוח ישראלית המוטה חדות עקב שינאת "הקיבוצניקים השבעים בעלי ברכות השחיה" האשמים אך בכך שהיגיעו והיפריחו השממה בשנים קודמות לעליות המעברות, שאשמים בכך שהכינו את התשתית לקליטת כל עולי המעברות בשנות המדינה הראשונות, שאשמים בכך שבגופם עצרו את פלישת צבאות ערב ערב מלחמת הקוממיות, ועדיין מהווים את חוט השדרה הצה"לי המגן על אותם מתאנפים כנגדם ועדיין עברו והתגברו על הקשיים הגדולים של יישוב השממה של מערב הירדן בעת שעולי המעברות עדיין שכנו לבטח בארצותיהם.
הקיבוצניקים מואשמים על ידי הצייקנים וצרי העין בתסמונת "העינים הגדולות" דהיינו, הואשמו בחמדנות ורדיפת בצע כסף. ובאם כך, היכן הם המליונרים והמליארדרים הקיבוצניקים כדוגמת אלו הגודשים את חוצות בועות ערי המרכז? כל שביקשו בניהם של מיסדי הקיבוצים הוא קיום הוגן ותמלוגי פרישה לעת זיקנה, כל שביקשו הוא לא ליפול למעמסה על החברה ולהיות מסוגלים לקיים עצמם בכבוד אך בצנעה עם שתש כוחם לעבודה בשדות. הפלא ופלא, שומו שמים, ממש כמו כל תושב עיר ועיירה אחר ביננו.
כאשר עלו חברי מרבית הקיבוצים על הקרקע עד מלחמת העצמאות שלנו לא קיימת היתה מדינת ישראל וכמובן שלא היה קיים 'מנהל מקרקעי ישראל'. לאמיתו של דבר, הקיבוצים והמושבים היוו אז את עיקרה של מדינת ישראל שבדרך. שהרי אין להעלות על הדעת את קיום מדינת תל-אביב ללא חגורת הביטחון של הקיבוצים והמושבים על גבולות המדינה שבדרך.
גבולות מדינת ישראל שורטטו וניקבעו בהתאם למפת ההתישבות הציונית יהודית בידי בני המושבים והקיבוצים. לא ערי המרכז קבעו את הציונות היהודית, הקיבוצים והמושבים הם-הם הציונים של תקופת טרום המדינה. הם שעלו למדינת ישראל מהתפוצות על מנת 'לבנות מדינה' ורק בשלב מאוחר גם 'להיבנות בה' כתוצאה של בנין הארץ על ידם.
כבכל נושא, חייבת המידתיות לשלוט בשיקולנו. כמובן שאין דינם של קיבוצי השפלה ומרכז הארץ כדין קיבוצי ומושבי הספר. כפי שאל לנו להשית העדפה מתקנת על ערי המרכז אך חייבים אנו להעדיף את ערי ועיירות הפריפריה, כך גם אל לנו להשית כל העדפה שהיא על קיבוצי ומושבי מרכז הארץ, דינם של אלו כדין שוכני ערי המרכז ותו לא.
אך בשם אותה מדתיות והגיון צרוף, עלינו לתמוך ולהעדיף מעל ומעבר לנורמה המקובלת את אותם השוכנים לאורך גבולות המדינה ומנהלים מלחמת קיום עבור עצמם ועבורנו כולנו מאז ומתמיד ועד ימינו אלו.
הפוליטיקאים בינינו עושים לעצמם חיים קלים. במקום להתמודד עם בעיתם האקוטית הצודקת של חברי הקיבוצים, בורחים הללו מאחריות, משליכים לעת זיקנה את אותו ציבור נאמן של חברי הקיבוצים על הפקידונים של 'מנהל מקרקעי ישראל' אשר שמו (שמם?) יצא לשמצה כמנהל מושחת, אטום ובירוקרטי לעין שיעור.
אין המדובר בהתנהלות בהתאם לספר החוקים באשר אפשר והחוקים עצמם קלוקלים וחייבים שינוי בכל האמור לבעלות על הקרקע הקיבוצית. המדובר הוא בעשיית צדק והרי כבר ציינו לעיל כי צדק אינו תמיד הולך יד ביד עם הוראות החוק ובוודאי שאינו תמיד כוס התה של שופטים בישראל.
יתרה מכך, קיים חשד כבד כי מניעיהם של בכירים במנהל מקרקעי ישראל בכל האמור לטיפולם בנושא הקיבוצים והמושבים, נגוע בדעות קדומות ואפשר גם בשינאה שורשית כלפי הקיבוצים אשר פועלם מאז ומתמיד הינו לצנינים בעיני ציבורים מסוימים במדינתנו החשים מקופחים מסיבותיהם הם ומשליכים תיסכוליהם על אותו הציבור חסר הפנים והפה, הקל להשמצה והכפשה, אלו חברי הקיבוצים והמושבים.
באם נושא קרקעות המדינה כה יקר וקרוב לליבם של בכירי 'מנהל מקרקעי ישראל', מדוע זה הם אצים רצים לחפש את המטבע מתחת לפנס הקיבוצניקי? היכן נישמע קולם כאשר בגליל ובנגב נישדדות אדמות מדינה, מאות אלפי דונמים בצפון המדינה בידי פלשתינים-ישראלים ובדרום המדינה בידי ובדואים, חלקם הגדול מסיגי גבול? היכן רוממי "משמר אדמות המדינה" הללו כאשר במגזרים הערבי והבדואי ניבנו בשני העשורים שחלפו 150,000 בתים לא מורשים על אדמות מדינה?
מדוע זה ידועים הדברים לעיל מזה שנים ודבר לא נעשה בנושא, האם עדים אנו לעוד קומבינה ישראלית בתוככי מנהל מקרקעי ישראל בנוסך בו הינם מורגלים של "יד רוחצת יד", "גרד גבי ואגרד שלך"?
אל לנו לשכוח את כוונת ממשלת ישראל לפרק כליל ובצדק את 'מנהל מקרקעי ישראל', כניראה כאות "הערכה" אודות פועלו בהעלאת רף השחיתות הציבורית ולהקים על חורבותיו ובדין "מנהלת מקרקעי המדינה" מזן אחר. כוונה זו ניכנסה להוותנו להקפאה עקב הפעילות המדינית האינטנסיבית במגעים לשיחות ישירות עם הפלסתינים.
אין להתעלם גם מכישלונם החמור ביותר של חברי הקיבוצים בעשורים החולפים ואין המדובר דווקא בשטח הכלכלי, אלא בנושא האמור להיות תחומם הלמצער בלעדי והוא ענין יישוב הארץ. חברי הקיבוצים המסוגרים בדלת אמותיהם, אפשר מנותקים כלשהו מהעובר על מדינת ישראל בעשורים החולפים, אפשר מפאת כי שקועים בצרותיהם הכלכליות ההולכות ונערמות, הללו לא הבחינו כי מדינת ישראל של אחרי הסכם אוסלו הכישלוני והאסוני למדינת ישראל, עברה שינוי של לב אידאולוגי הנובע מהמציאות בשטח והחלה לתמוך בנחץ הולך וגובר בהתישבות היהודית והציונית בשטחי יהודה ושומרון.
חברי הקיבוצים שרגילים היו לעמוד בראש המחנה הציוני משך שנים רבות, מצאו עצמם לפתע נותרים באבק נעלי הציונות הדתית אשר נטלה את לפיד ההתישבות הציונית ויישמה את שהקיבוצים והתנועה הקיבוצית חדלו זה מכבר מעסוק בו דהיינו, בנין הארץ ויישובה.
גם אם התנגדו אידאולוגית ופרגמטית ליישוב הארץ מעבר לקו הירוק (זכותם), לא הישכילו חברי הקיבוצים להמשיך את תנופת הבנין הציוני בשטחי הנגב והגליל אשר אינם כלל שנויים במחלוקת. חמור מכך, לא רק שלא עשו דבר בענין, אלא עמלו באובססיביות לתקוע מקל בגלגלי ההתישבות היהודית בשאר חלקי ארץ ישראל, בדוגלם בהתכנסות יהודית בתוך עצמה במתכונת שתי מדינות לשני עמים, תוך שמתעלמים מהמציאות הניפרסת.
הקיבוצניקים טעו טקטית ובגדול, טעות אשר אפשר ועלתה להם במפעל חיים. במקום לחבק ולאמץ את חברי הציונות הדתית ולנסות להשפיע על התנהלותם תוך הושטת ידם לשלום בין אחים, הפכו הם ללעומתים ודווקאים ובחלוף הזמן לאנכרוניסטים ומתוייגים כמנותקים מההוויה הישראלית הרחבה. גם אם לטעמם היו צודקים בהתנגדותם להתישבות הציונית-דתית, לא היו חכמים בהתנהלותם כלפיה.
בהתנהלותה זו, איבדה התנועה הקיבוצית את שארית הלגיטימציה אשר נותרה לגביה בדעת הציבור והפכה לכן לבזויה ומושמצת במדה רבה. ממעמדה במרכז הקונצנזוס בחברה הישראלית בעבר, הובילה עצמה החברה הקיבוצית להיותה ארוע שולי במדורת השבט הישראלי אשר השפעתה על השיח הציבורי זניחה, וחבל.
חמור מכך, הקיבוצניקים בחלקם הגדול שכחו כי שמאל אוטנטי פירושו הוא היותם שמאל יהודי, ציוני, דמוקרטי וסוציאליסטי כבימים ימימה. כתחליף, התפתחה בקיבוצים תרבות פוליטית הבזה, במבחן המעשה, ליהדות ולציונות, כאשר גם הסוציאליזם הפך לחוכא-ואיטלולא במילון הקיבוצי. ומכאן מה תקנו חכמים בתקנתם?
במאמר זה אין צדיקים מוחלטים כמו גם אין רשעים גמורים. ישנם פנים לכאן ולכאן בסוגיה זו. מאידך-גיסא, אל לנו לשכוח ולהשכיח את תרומתה האדירה של התנועה הקיבוצית לבנין מדינת ישראל וקיומה עד ימינו אלה. אל לנו לברוש בבוז את צרכי חברי הקיבוצים שעתה משתש כוחם ופנו לימיהם בבתי האבות, זכאים הם מצד כל אותם החבים להם את קיומם המדיני העצמאי, למעט אמפתיה, כבוד, יקר וזיקנה המכבדת את בעליה. במידה ולא מסתיעת הענקת הזכויות הלגיטימיות לחברי הקיבוצים בידי משרתי הציבור (לכאורה) מ'מנהל מקרקעי ישראל' יש לפעול במערכת הפוליטית לעיגן זכויות אלו בתיקוני חוק המאזנים בין צרכי כלל הציבור באשר לקרקעות המדינה וזכויותיהם המיוחדות של הקיבוצים והבנים הממשיכים בהם.
קישור: אתר דה-מרקר 01.10.10
הקיבוצים: מינהל מקרקעי ישראל רודף אותנו; המינהל: הם מנסים לסחוט הטבות על חשבון הציבור
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
